הרכבים מוסיקאליים

להקתי הראשונה הוקמה בהיותי בת 10 ונקראה "פיצוץ". להקת רוק עם חומר מקורי, אשר הופיעה בכל מקום אפשרי: תחרויות שירים לנוער, אירועים בבית-ספר, בר מצוות והרבה לפני החבר´ה.

במשך הזמן ההרכב עבר הרבה גלגולים, הוחלפו בעיקר הזמרים עד אשר הלהקה התפרקה סופית ואני המשכתי לנגן עם חברים. בגיל 16 נתקלתי במודעה בעיתון : “דרושות בסיסטית ומתופפת להקמת הרכב נשי”. התקשרתי למודעה, קבעו לי בחינה ולבסוף הקמנו להקת נשים ראשונה שגם ניגנה.

בגלגול הראשון של הלהקה היינו ארבע נגניות וזמרת. הבסיסטית היתה הגר מגן, חברה טובה, שלאחר מכן היתה הבסיסטית של להקת הפאנק הישראלית “פלסטיק ונוס” שלאחר כמה שנים של ניסיונות בארץ החליטו יחד לנסות את מזלם בלונדון.

להקתנו נקראה “תחנה סופית” שמאחוריה עמד מפיק מוזיקלי ומפיקה בפועל. זה היה נראה מאד רציני, ניסו להחתים אותנו על חוזים, אך אני למזלי לא חתמתי והייתי בהרכב ללא חתימה. הופענו במועדונים, בתחילה, עם שירי covers אבל לאחר מכן, כשהזמרת הוחלפה באחת הגיטריסטיות התחלנו לנגן וליצור חומר מקור י, מאד מיוחד, של עדי שגם שרה וגם ניגנה גיטרה בהרכב. בחורה מאד מוכשרת, שכמו שאומרים, הקדימה את זמנה וסגנונה שהיה נראה מוזר אז, לאחר כמה שנים התקבל בברכה אצל מבצעות אחרות.

הלהקה נפרדה מהמפיקים שהיו לה והחליטה לצאת לבד. אך באותו זמן נתקלנו בבעיה חדשה, אני והגיטריסטית הנוספת עמדנו לפני גיוס לצבא. וביום שלפני הגיוס ננעלנו בחדר ההקלטות (שנקרא אז “מטרונום”- בית ספר לתופים) והקלטנו את השירים שלנו לפחות בשביל המזכרת, כי אף אחת לא ידעה מה יהיה בתקופת הצבא.
בגיל 18 (תקופת הצבא) ועד גיל 21, בשנים שלמדתי עם אורי (כ-3 שנים), ניגנתי עם המון הרכבי רוק אבל הרציני ביותר באותה תקופה היה הרכב הנקרא “גוונים כהים”, הרכב שהייתי בו כל תקופת הצבא ומעט לאחר מכן, עד שנפגשתי עם “המכשפות”, זו היתה להקה המורכבת משלושה בחורים ושתי בחורות שדווקא הן היו אחראיות על הריתם-סקשן.

ניסינו להופיע בכל מקום שהתאפשר, הוצאנו d.j לרדיו במסגרת אינדי הפקות ואחרי כ-3 שנים עמדנו בפני מה שכל להקה מייחלת לו והוא כניסה לאולפן להקליט תקליט ראשון. מאחר ואני טיפוס שכל הזמן חייב לעשות דברים, התחברתי למשרד של שלמה צח והופענו באינטנסיביות רבה עם הזמרת אילנה אביטל.

בשנת 1991 סיימתי את הצבא והחלטתי ללמוד בבית ספר “רימון” בו הקמנו את הרכב הריתם אנד בלוז הנקרא “בלה דונה”. זה היה הרכב שמנה 5 בנות שנגנו מוזיקה של ריתם אנד בלוז וקצת ג’ז. הרכב מקצועי מאד שזכה להכרה לא רק בארץ אלא גם בחו”ל. נסענו לסיבוב הופעות של חודש שלם בשוויץ, הופענו בכל מקום אפשרי, סה”כ 57 הופעות בחודש. שכרנו רכב וכל פעם מישהי אחרת נהגה, שכרנו ציוד וכך הגענו מעיר לעיר ומהופעה להופעה.
באותה תקופה כשמצד אחד אני עם “גוונים כהים” לפני כניסה לאולפן, ומצד שני עם עוד 3 הרכבים איתם אני מנגנת בבית-ספר “רימון”, הופעות עם אילנה אביטל וכמובן עם בלה-דונה, לפתע פתאום השתנו חיי . . . והחל הרומן עם המכשפות שהחל מסוף שנת 1992 עד שנת 1997.
אחרי התקליט השני (1995), נוצר בנו הצורך לעשיית דברים נוספים. ענבל רצתה להתפנות ולהתעסק עם חומרים משלה, לתקליט סולו שלה ואני התחברתי עם עוד הרכב רוק הנקרא “קינמון”. הרכב רוק , חומר מקורי, שהרבה משומעיו נתנו לו את התואר של ההרכב הבא… אבל גם הרכב זה, אחרי ניסיונות רבים להגיע לחברות התקליטים ולרדיו התפרק. הוצאנו סינגל אחד לרדיו, ביצוע לשיר “גשם” של להקת “בנזין”, כשאחרינו יצא מבול של חידושים לשיר הזה ובניהם הזמר אלי לוזון.

הביצוע החל להתקבל יפה ברדיו עד שאלי לוזון הוציא את הביצוע שלו לשיר ואז אנחנו נדחקנו הצידה.
היו מקרים בהם הופעתי עם “קינמון” בתור להקת החימום של המכשפות ומצאתי את עצמי מנגנת ערב שלם על במה אחת וזה היה בהחלט כייף אמיתי.
בין לבין, יפעת ואני, התחברנו להרכב שנקרא “אלמנה שחורה” (1997), שעד בואנו נחשב להרכב גברי ושוביניסטי וכשהגענו, ריככנו אותם. המשכנו להופיע עם “אלמנה שחורה” עד שהחלטנו על חידוש הפעילות עם המכשפות.

באותה שנה (1997) ענבל נהרגה ועברתי תקופה מאוד קשה, עד שבשלב מסוים תפסתי את עצמי בידיים, באתי ליפעת ואמרתי לה “שהדבר האחרון שענבל היתה רוצה, הוא שנפסיק לנגן”…
וכך נולדה להקת “וונוס”.

צירפנו אלינו את הגיטריסט יניב דדון, שעד אז ניגן איתי ב”קינמון” והתחלנו חזרות. הדרך עם “וונוס” היתה דרך לא קלה. אנשים ציפו לאיזושהי המשכיות של המכשפות ובתחילה היתה התעניינות סביב הלהקה. כל זה היה בשלב כשהסאונד הכללי היה הסאונד הטבעי שלנו ללא התערבות חיצונית. הוצאנו את הסינגל “סוף לסיפור”, ביצוע חדשני לשיר של יהודית רביץ, שזכה להשמעות ותגובות חיוביות מצד התקשורת.
אך ברגע שהלהקה נכנסה להפקה, היא כבר לא נשמעה כמו בהתחלה ולצערנו הרב היא גם לא התקבלה.
ניסינו עם “וונוס” את הכל. נכנסנו להקלטות של תקליט ראשון, שחררנו סינגלים לרדיו זה אחר זה , אך הפעם הדרך היתה קשה מתמיד.

הרדיו לא קיבל את הלהקה באהבה, כמו שקיבל את המכשפות וזאת למרות הביקורות האוהדות שזכינו להן מהעיתונאים שבאו לראות את ההופעות. פתאום הכל נהיה יותר קשה ואנחנו לא היינו רגילות לקושי הזה.
ניסינו להחזיק חזק ולא ליפול, לנסות לא להישבר ולהמשיך להאמין במוצר שהיה בידינו. אך כמו שאומרים, כשהעגלה לא סוחבת קשה לסחוב ולבסוף, אחרי שהתקליט היה כבר מוכן לצאת למדפים, הוחלט בחברת התקליטים לגנוז אותו.

כשהתחלנו עם “ונוס”, לקחנו חלק בעשיית התקליט של ענבל “הקלטות אחרונות”. זה היה אחד הדברים הקשים ביותר עבורי להקליט תקליט ללא ענבל, כשהיא נשמעת ברקע אך לא אתנו כאן.
במקביל ל”ונוס” התחברתי להרכב הנקרא “נשות חווה”. זה היה הרכב שניגן בהתחלה מוזיקה יהודית מסורתית ולאחר מכן התגלגל לנגינת מוזיקה יהודית בסגנון אתני , גאז ורוק. כל אחת הביאה ללהקה את הסגנון המוזיקאלי שממנו היא הושפעה. וכך נוצר הסגנון המיוחד של הרכב זה. שוב מצאתי את עצמי בהרכב עם חמש בנות.
המוזיקה שהחלה כמוזיקה יהודית ורק לאחר מכן הפכה למוזיקה יהודית בסגנון אתני, רוק וגאז עשתה לי נורא טוב בנשמה , בתקופה הקשה שענבל נהרגה.
זו היתה מוזיקה יהודית שמחה שנתנה לי את היכולת לחייך לזמן מה ולשכוח לרגע את הכאב. כמו בכל הסיפורים, ההתחלה היתה טובה, הופענו בפסטיבלים בארץ, באירועים פרטיים, בהופעות בוקר בביה”ס וכן בפסטיבלים גדולים בחו”ל: בקופנהגן ובלונדון וזו בהחלט חוויה מיוחדת במינה. הקלטנו דיסק במימון עצמי שנמכר בהופעות והיו עוד המון תוכניות.

אך עם הזמן, החומר האנושי לא אפשר לי להישאר דקה אחת נוספת, הרגשתי שאני יותר מדי סובלת ועל כן החלטתי לפרוש.
כשב “ונוס” העניינים החלו להיתקע, הקמתי את ההרכב הנקרא “ליליפוט” (פברואר 2000).
זה היה הרכב של שלוש בנות שלידן אני הרגשתי כמו אימא, כי הן היו מאוד צעירות, אבל מהרגע הראשון ששמעתי אותן ואת החומר שלהן, קלטתי את הפוטנציאל הטבוע בהן והחלטתי להשקיע בהרכב הזה, כי הרגשתי שזה שווה. “ליליפוט” הוציאה ממני את כל הדברים העצורים שהיו בי בכל ארבעת השנים וחצי ללא ענבל, ללא המכשפות. שלושתנו כתבנו בלהקה את השירים והלחנים והעבודה היא עבודה של ביחד. הסגנון המוזיקאלי, האווירה בלהקה והאנרגיות בהופעות , כל זה יחד, הזרים בי אנרגיות חדשות להן התגעגעתי. ההרכב היה קיים כשנתיים ובספטמבר 2002 הקמתי את ההרכב מונרו ביחד עם דפנה שהייתה איתי בליליפוט (הבסיסטית) ודן-יה, גיטריסטית מוכשרת שנגנה קודם לכן בלהקת זנוברק. גם בהרכב זה, שלושתנו כותבות את החומר ללהקה ושלושתנו שרות. העבודה היא משותפת, הרבה חזרות, ראיה קדימה עד הסוף…

החומר מאוד מיוחד ואני מקווה שנוציא אותו החוצה בהקדם האפשרי.
“ליליפוט” הסתיים אחרי שנתיים של עבודה מאומצת, אבל בשנתיים האלה לא קרה שום דבר משמעותי עם ההרכב הזה..

דפנה קיינן הבסיסטית של “ליליפוט” ואני הקמנו הרכב בשם “מונרו”. צירפנו אלינו את דן-יה שוורץ אותה הכרתי בעבר כשלימדתי אותה מספר שעורים בתופים לפני גיוסה לצבא… אחרי הצבא היא ניגנה בהרכב הנקרא “גאנובארק” וביום שהיא החליטה לעזוב אותן אני יצרתי איתה קשר… “מונרו” היה קיים כמעט שנה .. לקחתי על עצמי גם את עבודת ההפקה בהרכב הזה וניסיתי לדחוף אותו בכל הכוח כי מאוד האמנתי בו. הופענו הרבה , צברנו קהל אוהד, הקלטנו DEMO באולפני די.בי. כדי לשלוח לחברות תקליטים והיה נראה כי הלהקה צועדת לכיוון הנכון.. כשהדברים החלו להתגלגל ולתפוס תעופה, הבנות קיבלו רגליים קרות והחליטו לפרק את הלהקה….

האמת היא שאחרי הפירוק של “מונרו” די נשברתי ואמרתי לעצמי שאני לא רוצה כרגע להקים הרכב כי אני צריכה להתאושש מהשוק ש”מונרו” נגמר בהפתעה כל כך גדולה עבורי ועכשיו אני צריכה ורוצה להתרכז בדבר הכי חשוב בחיים וזה התינוק שהיה לי בבטני באותו הזמן… אבל כמו שאומרים “אלוהים לא סוגר דלת אחת לפני שהוא פותח את השנייה” ופתאום קיבלתי טלפון מיואב שדמה (סאונדמן המכשפות..) שאמר לי שיש לו טלפון של גיטריסטית מצוינת שתמיד חיפשתי אחרי “המכשפות”.. אמרתי לו שכרגע אני מתמקדת בהריון שלי ולאחר הלידה אני אקים הרכב חדש… אבל מי שמכיר אותי יודע שאני לא מסוגלת לשבת דקה אחת בלי לעשות כלום ותוך שעתיים כבר התקשרתי לגיטריסטית העונה לשם ליעד שר.

למחרת כבר נפגשנו, ליעד השמיעה לי חומרים שלה ואני השמעתי לה את הדברים שלי, נתתי לה טקסטים לקרוא והיא ביקשה לנסות להלחין את הטקסט של “פאולינה”. כבר למחרת נפגשנו שוב והפעם היא השמיעה לי את הלחן החדש לשיר. ראינו שהדברים זורמים בינינו והתחלנו לחפש בסיסטית.
אמרתי לליעד שאני מחפשת בסיסטית שבאה מרקע של גיטרה והיא אמרה שיש לה מישהי כזאת ושאני מכירה אותה. שאלתי מי וליעד אמרה לי “שיר קונקי, גם היא הייתה תלמידה שלך לתופים כשהייתה בת 17…”. חייכתי לעצמי ואמרתי בואו ננסה כי שיר זכורה לי בתור בחורה מאוד מוכשרת, מה שהיא נוגעת היא מצליחה. קבענו חזרה, נפגשנו וניגנו ומאותו הרגע לא נפרדו דרכינו ואני מקווה שגם לא ייפרדו.

אפשר לומר שההרכב הנוכחי שלי היום “ליידי די” זה הדבר הכי טוב שעשיתי מאז ה”מכשפות” ואני שלמה איתו במאה אחוז ויותר… אני בטוחה שעליו עוד ישמעו בקרוב והרבה… אנחנו נכנסות להקלטת אלבום באפריל, הפקה עצמית. ההקלטות יהיו באולפני די בי עם יואב שדמה (ורונן בן טל די.בי.) האחראים על הייעוץ המוזיקאלי ..

במקביל ל”ליידי די” אני מנגנת עם הרכב הנקרא “SHEROCK” מוזיקה של ריתם אנד בלוז. ההרכב מנגן חומר לא מקורי אלא שירים משנות ה70 -90 .

בבקרים אני מופיעה יחד עם יפעת נץ וליעד שר (מליידי די) בבתי ספר במסגרת סלי תרבות עם הופעה המספרת את סיפורה של להקת “המכשפות”. לקחתי את הפרק על “המכשפות” מהספר שלי ביימתי אותו למופע ושילבתי בו 8 קטעי נגינה משירי ה”מכשפות” האהובים ביותר.. המופע מאוד מרגש ועובר נפלא בבתי ספר. אותי תמיד מרגש לנגן ולהיזכר בדבר המדהים הזה הנקרא “המכשפות”…. ואני אומרת תודה על זה שהיה לי את הכבוד לנגן בו..