אהבנו לנסוע בימים הגשומים, שהגשם מכה על חלונות המיצובישי בה היא נהגה ושומעות את ניק קייב ו -Carter u.s.m שתמיד היו ברקע. 
ידעתי תמיד שכשענבל לידי אני בטוחה. היא הקנתה לי הרגשת בטחון, מעין כוח לא מוסבר. היה בה את זה. היא ידעה לשמור ולתת כבוד לבן-אדם שאיתה. ומאחר ואני הייתי המרובעת ו”החריגה” בשלישייה, גם את זה היא ידעה לכבד. ואת הדברים שלא אהבתי, היא לא נהגה לעשותם לידי. 

ענבל היתה הבן-אדם הראשון שידע שאני כותבת. באחד הימים בהם ענבל באה אליי, ישבנו בחדר ופתאום הרגיש בי הצורך להראות לה כמה שירים שכתבתי. ענבל נורא שמחה וביקשה לראות. בהתחלה הראיתי לה כארבעה טקסטים בלבד כי התביישתי. היא מיד קלטה את הטקסט של “ציפור” ואמרה לי : “אפשר לנסות לעשות איתו משהו ? “, “כמובן” השבתי. ענבל ביקשה ממני ללכת להכין פיצות ואמרה שכשאחזור השיר יהיה מוכן. בעודי עומדת במטבח, נאבקת עם הגבינה הצהובה בהכנת הפיצה, אוזני שומעות את נגינת הפסנתר של ענבל. וכמו שהיא נהגה לקיים את הבטחותיה, גם הפעם היא לא פישלה וכשחזרתי ענבל השמיעה לי את מה שיצא. 
הכיוון היה בדיוק איך שרציתי שהשיר ינוגן. ישבנו ושיפרנו את הלחן וניגנו אותו על הפסנתר ביחד “ציפור בארבע ידיים”. וכך נולד עוד שיר למכשפות.

הכתבה הראשונה שהתפרסמה בעיתון תל-אביב עם תמונה גדולה, גרמה לחשיפה עצומה ולא היה אחד שלא שמע על שלושת הבנות המנגנות רוק הנקראות “המכשפות”. בהתחלה עשינו הכל לבד. דאגנו להופעות, לתליית פוסטרים בכל מקום אפשרי, להקליט סקיצות בחדרי חזרות ולשלוח ליואב קוטנר שמאד פירגן מההתחלה ללהקה. 
דאגנו להופיע באופן קבוע במקום הנקרא “וילווטה” באלנבי בת”א. שם, כל יום שישי ב 16:00 אחר הצהריים אפשר היה לבוא ולשמוע את המכשפות.

באחד הימים, בעודי יוצאת משיעור מוזיקה אצל אגון קרטן, אדם יקר, אצלו למדתי מוזיקה במקביל לבית-ספר רימון פגשתי את קורין אלאל. קורין הכירה את פניי מההרכבים האחרים בהם ניגנתי ושיצא לה לראות. אמרתי לקורין שיש לי משהו מיוחד להשמיע לה ואם זה אפשרי. היא אמרה שאשלח לה קסטה . 
כשחזרתי וסיפרתי לענבל ויפעת הן מאד שמחו, כי קורין מבחינתנו היתה האדם היחיד איתו רצינו לעבוד. אבל אז היתה בעיה כי אין לנו קסטה באיכות טובה, כי כל ההקלטות הקיימות הן עם המתופפת הקודמת. אנחנו, ברב חוצפתנו מצד אחד ותמימותנו מהצד השני שלחנו לקורין את הקסטה היחידה שהיתה ברשותנו וציינו שזה בלעדי. 
לאחר כמה ימים קורין חזרה אלינו וביקשה להיפגש. ומאותו הרגע עלינו, המכשפות, על דרך המלך. גם קורין קלטה את הפוטנציאל העצום הטבוע בלהקה הזו ובענבל כמבצעת ועל כן החליטה להירתם למשימה. אך מאחר וההרכב צריך גם אימא שתטפל בו ותדאג לדברים שמעבר לנגינה, קורין אמרה שיש לה מישהי שתתאים בדיוק למשימה. 
טלפון אחד לליליאן, צליל אחד שהושמע מבעד לשפופרת הטלפון מהשיר “ביער” הספיקו לליליאן לתת את אישורה בעסקה. 
הדברים החלו להתגלגל בצורה הטובה והמהירה ביותר. החזרות החלו להיות יותר מסודרות. הן היו שלוש פעמים בשבוע במשך חמש שעות והמטרה העכשווית היא לעניין חברות תקליטים בהפקה. 
כל מי שהתחבר אלינו ידע, שבשלב הראשוני הזה אין רווחים אלא רק הפסדים, אבל האינטואיציה של כולם אמרה שההצלחה תבוא ובגדול. במשך תשעה חודשים, ממש כמו הריון, נסגרנו בחדר חזרות וניגנו שעות על גבי שעות. גם בימים שלא ניגנו, פשוט נפגשנו כי היינו חברות טובות. 

המכשפות הפך להיות הדבר המרכזי בחיינו. אני עזבתי את כל הפרוייקטים בהם לקחתי חלק לפני והקדשתי את כל כולי למכשפות. 

מאחר ובאותה תקופה עשיתי צעד גדול ועזבתי את בית הוריי, הייתי צריכה להמשיך לעבוד כדי להחזיק את שכר הדירה ולממן את הוצאות המחייה השותפות. מאחר ומעולם לא עבדתי במקצוע אחר חוץ ממוזיקה, הלכתי ללמד בקונסרבטוריונים ביהוד ובהוד השרון, שם לימדתי תופים הן תלמידים יחידים והן בקבוצות. במכשפות החלטנו להמשיך ולהופיע כמה שיותר, גם בתקופה בה עבדנו על התקליט באולפן. 

באחד הימים ליליאן הגיע לחזרה ואמרה שיש פרוייקט פסטיבל הכינרת ואנחנו מוזמנות להשתתף בו. בחרנו את השיר “קסם על ים כינרת ” ותוך כמה ימים נכנסנו להקליטו באולפני “קולינור”(אפריל 93 ) שהיום כבר לא קיימים. שלוש מכשפות צעירות , שכל מה שהן רוצות לעשות זה מוזיקה, נתנו ביצוע שונה וחדשני לשיר כל כך עממי . 

הרדיו קיבל את הביצוע באהבה ופירגן ללהקה ככל שיכל. ההופעה הראשונה עם “קסם על ים כינרת” התקבלה בברכה. הופענו על גדות הכינרת, מול קהל של מאות אנשים ובניהם היתה גם שרת החינוך דאז, שולמית אלוני. עלינו לבמה עם מלא ביטחון, יחפות, מלאות אנרגיה ונתנו את ההופעה הראשונה הטלוויזיונית שלנו. הקהל אהב, זכינו לתשואות מרובות ומאותו הרגע לא היה אדם אחד שלא ידע מי הן המכשפות!. 

במהלך תשעת החודשים בהם נסגרנו בחדרי החזרות, חתמנו חוזה עם חברת התקליטים N.M.C ומאותו הרגע היינו משפחה אחת גדולה, שביחד יש לה מטרה אחת ברורה והיא להעלות את המכשפות על דרך המלך. 

את התקליט הראשון הקלטנו באולפני “המון”. הדבר הכי מדהים שזכור לי משם היה ההתחברות של ענבל לשיר “ציפור”. באולפן, היתה זו הפעם הראשונה שענבל הרגישה את השיר כל כך עמוק בפנים. היא שרה אותו מכל הלב וממש בכתה בו. אותו טייק שירה לא נכנס לאלבום וענבל נאלצה לחזור ולהקליט טייק נוסף פחות רגשני. הסינגל הראשון, שנשלח לרדיו מהאלבום, היה שיר “המכשפות”. ברדיו קיבלו אותו בזרועות פתוחות והיו המון השמעות שהביאו במהרה להוצאת הסינגלים האחרים.
הסינגל האחרון שנשלח לרדיו, לפני הוצאת התקליט היה “עד העונג הבא” . התקליט יצא בסערה גדולה, המון פרסום, טלוויזיה, עיתונות, הופעות, פסטיבלים (צמח, ערד, עיר הנוער) והכל מול אלפי בני נוער. 

ואנחנו, ילדות בנות 23 , לא ידענו כיצד לעכל את גודל ההצלחה והאהבה הזאת. היה חשוב לנו לשמור על האני שלנו, על הפרטיות ואילו העיתונאים ניסו בכל דרך אפשרית, לדלות עוד פיסת מידע ופרטים על החיים האישיים. אבל אנחנו היינו אטומות כמו בונקר. הדבר הביא למצב שבו בתקליט השני, לעיתונאים לא היה כבר מה לשאול והראיונות היו שיגרתים, כי כל הדברים נשאלו בתקליט הראשון ועל הדברים שנשאלו ולא ענינו אז, לא היה סיכויי שנענה עתה. 

קשה לספור את כמות ההופעות שעברנו יחד, אך תמיד יישארו אותן ההופעות החרוטות לנצח עמוק, עמוק. לא נשכח לעולם את ההופעה בקיסריה, בה היינו להקת החימום של האחת והיחידה עבורנו, ביורק. זאת היתה חוויה חד פעמית , שלא כל אחד זוכה לה. היה לנו הכבוד הגדול לייצג את הרוק הישראלי, על אותה במה של הרוק הנשי הבינלאומי…

את ההופעה בקרית שמונה, באולם הספורט העירוני, אף אחד מהנוכחים לא יוכל לשכוח וגם לא אנשי הביטחון עצמם. רק אז אפשר היה להבין עד כמה חשוב לנו להיות קרובות לקהל האוהב שלנו. כשאנשי הביטחון התנגדו בכל תוקף לכניסת קהל קרוב לבמה, היתה זאת ענבל שביקשה מהקהל לחלוץ את נעליו על מנת שיוכל להתקרב אלינו. ענבל לא הספיקה לסיים את המשפט, הנעליים הועפו באוויר וכל הקהל רץ לעברנו יחף. אומנם את אנשי הביטחון זה עדיין לא סיפק ואף הרגיז, אך אחרי מאבקים רבים הצלחנו לסיים את ההופעה כשהקהל שלנו היה קרוב אלינו ושוב איתנו.

את ההופעה “בתפוז המכני” בקרית מלאכי, כשבאמצע ההופעה הרב של קרית מלאכי עלה לבמה והתעקש לשיר את “כל העולם כולו גשר צר מאוד”, כששלוש בחורות משתוללות על הבמה עם השיר “להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך”… את ליל המכשפות ב “אלנבי”, בירושלים , בחיפה, בפורום בבאר שבע, ב”היצקוק” באשדוד, “הפילגש” ברחובות, במועדון “הרוקסאן”, “הלילה ה-12” וכמובן “הלוגוס” בת”א הקטנה גדולה שלנו, בה צמחנו.

תקופת המכשפות הייתה עבורי עולם בפני עצמו
ולכן זו תקופה שמדוברת יותר לעומק בפרק “המכשפות” בספר שכתבתי.