
כתבה מאת לבנה מושון (דבר לילדים) אודות מורה התופים ארל'ה קמינסקי והתלמידה שלו יעל כהן המתופפת
פעם הכרתי ילד שידע מילת קסמים אחת: אהרל'ה קמינסקי! המופלא שבמתופפים הישראליים שבה את לבו ובנה את עולמו. הוא הקיש בידיו על הברכיים ונתקבל ללימודים בבית־הספר למוסיקה באחת השכונות. תחילה למד להניע מקלות תיפוף על דוכן עץ קטן. אחר־כך הכיר בהדרגה את התוף הקטן (שאיתו הופיע בטקסים של בית־הספר) ובעקבותיו את התוף הגדול (הבס), מצילות הנחושת ומיני תופים אפריקניים. הוא לא החמיץ אף קונצרט ג'אז של אלילו הגדול, התופים זרמו בדמו כמו סם משכר; כמו הלמות־לב. הוא לא חלם שיוכל להתקבל כילד מתלמד אצל אהרל'ה הגדול!
היום כבר דברים השתנו. מזה שנתיים מנהל אהרל'ה סדנא ללימוד תופים במרתף בית בתל־אביב, שקירותיו מבודדים בשכבת צמר נדיבה המהווה ציפוי אקוסטי. באולפן זה כעשר מערכות תופים למתלמדים, מערכת מובחרת למורה, לוח־כיתה, מערכת סטריאופונית מתגברת ומיקרופון המגביר את קולו של המורה מעבר להלמות התופים. דרכו מבקש אהרל'ה לחזור על תרגיל אחד־עשר עם מקלות המקישים באויר.
אם יש לך חוש קצב (והרבה כסף) — אתה יכול ללמוד אצל אהרל'ה. הבחינות הן לא קפדניות וכל מה שעליך לעשות הוא לרצות ולהתרגל בלי די.
אורי רז (11) מהרצליה פיתוח לומד בקבוצת המתקדמים זה הסמסטר השלישי. קודם למד שנה אצל מורה שניגן בתזמורת גדולה. "המורה הזה אמר, שיש לי שמיעה טובה ושאני מוכשר," מספר אורי. "בהתחלה תופפתי על סירים ואבא שלי ניגן בחצוצרה באיזו תזמורת. אני רציתי רק תופים ולא שום דבר אחר. לימדו אותי לנגן פסנתר — אבל העדפתי תופים. קנו לי כבר בכיתה א'. אני אוהב קצב!" לסדנא הגיע דרך מתופף, חבר של אביו, שהכיר את אהרל'ה. הוא התחיל ללמוד וקיבל מערכת תופים טובה יותר. "זה כדאי, אחרת לא הייתי בא לפה," אומר אורי. "אני רוצה להיות מתופף רציני!"
רוב הילדים שלומדים נגינה מעצבנים את השכנים. זה מתרגז מזיופי פסנתר, זה רותח על קשת צורמנית בכינור והשלישי רוצה לנפץ את החצוצרה שנוקבת חורים בראש. אבל תופים, זה באמת משהו מפרצץ! "השכנים שלי באמת כועסים," מספר עדי סופר (12.5) מרמת־השרון. "השכן דופק בדלת ואומר: לאשתי כואב הראש! אבל לי זה עושה כיף כזה!" כשהיה עדי תינוק היו לו צעצועי נגינה שאפשר לדפוק בהם. הוא נידנד להוריו ולבסוף הסכימו לשלוח אותו ללמוד תופים. "זה קצבי ויפה, אני נמשך לזה. זה עושה רושם על החברים," הוא מסביר. "אני לא רוצה להתעסק בזה כמקצוע, התופים הם הובי ב… הייתי רוצה שתהיה לי להקה. כמקצוע אני רוצה להיות שחקן או רופא."
את אהרל'ה ראה דויד שמיר (11) ממושב בני־ראם בטלביזיה — וקינא בו. הוא נהג לתופף בכיתה על השולחן ולעצבן את המורה לטבע. "פעם היא אמרה לו: אם לא תפסיק — אקנה לך תופים! עניתי לה: יש לי! תופפתי בכל מקום אפשרי והמורה הייתה נאלצת להעמיד אותי בפינה." משפחתו של דויד היא משפחה מוסיקלית: אמו היא מורה למוסיקה ואחיותיו מנגנות באקורדיון וחליל. "אני ראיתי מתופפים והתאהבתי בתופים. תופפתי על סירים ופחים וכל הזמן ביקשתי שיקנו לי מערכת — וזה קרה," מספר דויד. הוא למד אצל מורה ברחובות, אולם לא היה מרוצה מרמת־הלימודים. עכשיו הוא מרגיש שזה רציני. "במושב שלנו אין בעיות עם השכנים. אפשר לתופף כל היום. החברים מתלהבים מהתופים, זה נדיר הם באים לשמוע." דויד עושה מאמץ לנסוע מן המושב לתל־אביב, אבל חושב שהמאמץ הוא כדאי. הוא נהנה מתיפוף ויכול לוותר על הרבה עיסוקים למענו. מתופף בתמורת מקצועית לא ירצה להיות, אבל לנגן בחתונות ולהרוויח כסף בנוסף — אולי.
יעל כהן (13) מראשון־לציון אינה מתרגשת מן העובדה, שהיא המתופפת היחידה בקבוצה. היא מגשימה את החלום. "תמיד חלמתי על תופים. הייתי מכינה מצילות ותופים מן הסירים ופעם קנו לי תופי־צעצוע." עד כיתה ב' פרטה יעל על הפסנתר, כהכנה לקראת לימודי נגינה על התופים. "הפסנתר ישנו בבית בגלל אחותי, אני לא אהבתי את הכלי הזה, רציתי לתת מכות על משהו!" בשלבי החלום המוקדמים שלה נסעה לחבר בן גילה שניגן על תופים והרשה לה לשבת על ידם. אחר־כך הגיעה ללמוד בסדנא של אהרל'ה, לאחר ששיכנעה את אביה הרופא שמכיר את המורה להביאה לבחינות אליו. "יש לי מערכת תופים בבית והחברות אוהבות לשמוע אותי מנגנת. כבר הקמנו אני ועוד כמה ילדים תזמורת קטנה." יש חלום תופים, אבל יש חלום יותר גדול: להיות וטרינרית. וכך, לאחר שתרפא יעל בשעות היום בעלי־חיים, תצא לנגן בערבים בחתונות. בינתיים היא הולמת בתופים בחדר שנמצא על הגג, הרחק־הרחק מן השכנים. "אין בתופים שום דבר שמנוגד לתדמית נשית, אני, פשוט, לא אוהבת כלים עדינים!" חד וחלק.
לרן לבנדה מפתח־תקוה יש הסכם עם השכנים: הוא מנגן משעה ארבע אחר־הצהרים עד השעה חמש. רן מנגן בפסנתר כבר שש שנים אבל מתגעגע לתופים מאז ילדותו. הוא מקדיש לנגינתו הרבה זמן (בתוך הזמן שמוקצב לו) ומבטיח כי יהיה גם פסנתרן וגם מתופף. "זה מיוחד ללמוד אצל קמינסקי," מסביר רן. "הוא לא סתם מורה, יש לי סיפוק גדול מזה אחרת לא הייתי בא מפתח־תקוה לפה."
יובל אולמן הוא המבוגר שבחבורה — בן ארבע־עשרה וחצי. "אני עצבני ומוציא את המרץ שלי על התופים. אמא הציעה את הרעיון, התחלתי ללמוד וזה מוצא־חן בעיני. כל יום אני מתופף שעתיים." יובל מבטיח כי לא יהיה מתופף מקצועי, הוא יפנה לעבודות במה: תאורן, תפאורן או משהו דומה. הוא פטפטן עליז ובמהלך השיעור הוא מפגין בטחון עצמי ומפזר הלצות. לא יובל ולא חבריו רוצים להיות מתופפים לכל החיים. בינתיים הם רואים בזה עיסוק מרתק ומרשים.
חזרה לכתבות