
כתבה מאת שרון גליק בעיתון ערים אודות יעל כהן מתופפת להקת המכשפות.
שרון גליק · עיתון "ערים", 25.9.92
למרות שיעל כהן לא מערבבת בין בשר וחלב וגרוע מזה, מעריצה שרופה של ששי קשת, היא מצהירה על נורמליות מוחלטת. על הבמה היא מתפרעת, ביומיום היא שונה לחלוטין. כיום היא מתופפת בהרכב הלהיט הנשי, "המכשפות", ובלהקת "גוונים כהים". "כשאני עולה על הבמה אני מרשה לעצמי להיות מה שאני לא. אחרי ההופעה אני בחורה שקטה, עדינה, שמרנית וסגורה שמאמינה באלוהים. אני לא רואה שחור, עצב ומוות רחוקים ממני"
"בראיון שערכה לנו בילי מוסקונה־לרמן ל"חדרי חדרים" היא ניסתה כל הזמן לברר אם אנחנו באמת לסביות. זה היה מצחיק לראות איך שהיא עטפה את זה בכל מיני שאלות יפות על נשיות, איזה מין נשים אנחנו רוצות להיות, אבל זה היה ברור שהיא רצתה לשאול אם אנחנו 'אוהבות נשים'".
יעל כהן, 21, ילדה יפה ראשון־לציון, תלמידה ב"רימון", היא קודם כל מתופפת. בסוגריים אפשר לציין שמדובר במתופפת של "המכשפות", שלישיית הנשים המושכת אש כבר בחיתוליה. מה לעשות ש"המכשפות" הגיחו מקינן בנקיק ההר במהירות של מטאטא מעופף, ומסתמנות כלהיט? כך הפכו מן הסתם הסוגריים לעניין עצמו, ויעל מוצאת את עצמה מתחבטת בחבלי לידה של סלבריטי, הגדרה שהיא מעדיפה לסגור בכלוב תחת הכותרת "עוף מוזר". לא לזוהר נולדה.
יעל היא גם המתופפת של הלהקה הראשונית הרב־מינית (כלומר, יש בה שתי נשים ושלושה גברים ולא שום דבר באמצע, כמו שרציתם לחשוב) "גוונים כהים", שמחלחלת לתודעה כבר שלוש שנים בקילוחים איטיים של חומר קשה לעיכול ובהופעות כוהניות וקדרות. ברמת התודעה המקומונית שלנו, יעל כהן היא שם דבר, ומעמדה כמתופפת הקטנה "גדולה" אינו ניתן לערעור. בחדרה המרוח, המצופה מקיר לקיר בתמונות של אלילה הפרטי ששי קשת (העניין עוד ייבחן מכל אספקטיו), קשה להאמין שהיא מסוגלת להזיק אפילו לחליל, בוודאי שלא להרביץ לתופים. היא מראה לי תמונות שלה בגיל חמש, מכה על מערכת סירים ומחבתות מאולתרים. אותו שיער חלק ופוני, מסודר להפליא, אותן עיניים כחולות עצובות מעט, רזה מאוד, ילדה. בטח שלא מכשפה.
מאיזה מקום של הדעות הקדומות חושבת שבילי מוסקונה־לרמן שאבה את השאלות שלה?
"מהמקום של הדעות הקדומות, שלפיו נשים שמקרינות תדמית חזקה ועצמאית, נשים שעוסקות במקצועות 'גבריים' כמו רוקנ'רול, מוכרחות להיות נשים לא שלמות, שהנשיות שלהן פגומה. לא ממש שפויות".
אם נשתמש במושגים שלך, את נראית מאוד שפויה, שלא לומר מרובעת.
"זה בדיוק הקטע. אף פעם לא מצליחים לקשר אותי ללהקות. לרוקנ'רול. גם ב'מכשפות' וגם ב'גוונים כהים' אני תמיד שונה. על הבמה אני נותנת את הכל, מרשה לעצמי להיות מופרעת לחלוטין ולהשתחל לתוך העיר של הרוקנ'רול. אבל בחיים אני כבשה. זה כל כך אבסורדי, אחרי ההופעה של 'גוונים כהים' ניגשים תמיד לירונה כספי, הבסיסטית, ושואלים אותה 'על מה' נמצאת המתופפת, איזה טרף היא לקחה. ירונה צוחקת, היא מכירה אותי. לאחרונה באמת יוצא לי לחשוב המון על הניגוד הזה בין חיי הבמה ובין היום יום".
מהכרות עם החומרים המוסיקליים והאישיים של ענבל ויפעת, שתי המכשפות האחרות, וגם עם ירונה כספי, הצלע הנשית הנוספת של "גוונים כהים", בהחלט נוצר הרושם שאצלן הבמה היא המשך ישיר לחיים, בעוד אצלך קיים כפתור סוויץ'. את עושה הפרדה מוחלטת בין שני הדברים.
"כשאני עולה על הבמה אני מרשה לעצמי להיות מה שאני לא. אחרי ההופעה, חוץ מהתופים, שהם נשמת אפי והעיסוק המרכזי בחיי, אני לא לוקחת שום דבר הביתה. פשוט כלום. משאירה את יעל האחרת על הבמה, ולוקחת את עצמי הביתה. 'עצמי' פירושו בחורה שקטה, עדינה, שמרנית וסגורה שמאמינה באלוהים".
איך זה מסתדר עם אהבת הכישוף של ענבל, הזמרת והכותבת העיקרית של "המכשפות"?
"זה לא מסתדר. אני לא מאמינה בכישוף, אני מאמינה גדולה באלוהים, שומרת בשר וחלב. בחיים אני רחוקה מלהיות מכשפה אמיתית. בגלל שאני כל כך מאוזנת, יש לי לפעמים בעיות להסכים או להזדהות עם מלות השירים שחברי שתי הלהקות כותבים. גם החברים מ'גוונים כהים', בעיקר ירונה, וגם ענבל המכשפה הם אנשים שכותבים ממקומות של קושי, כאב. אנשים עם נסיון, שעברו המון בחיים והתבגרו מהר מאוד. אני לא רואה שחור, עצב ומוות רחוקים ממני, אבל בזה עוסקים היוצרים והיצירות שאני עובדת איתם. המטען שלהם כואב וכבד".
זה לא הופך אותך לנטע זר בלהקות שבהן את מתופפת? את לא מרגישה קצת מטופשת ללבוש בגד עור ולהיקרא מכשפה מספר שלוש בלי עמידה איתנה מאחורי התכנים?
"לא. על הבמה אני חלק אינטגרלי מהכל, אני מתופפת כאילו אני כתבתי את השירים, בכאב ובעוצמה. ברוך השם, היו לי חיים יפים וטובים, ילדות של תפנוקים והרבה הבנה מההורים (יעל היא בתם של רופא אלטרנטיבי ואמנית), ועל הבמה אני מנסה לחוות מה הרגישו אנשים שלא זכו לזה. מהו הצד האפל של ההתבגרות. זו הדרך שלי 'להשלים' את גיל ההתבגרות, שעבר אצלי משום מה חלק ובריא מדי. בלי שתייה, בלי סמים, בלי סיגריות, בלי נסיונות התאבדות, עם צבא מלא, בגרות מלאה. על הבמה אני מצליחה להתחבר לדברים האלה, אבל רק שם. המיוחד ב'מכשפות' הוא השוני ביניהן. ענבל ניחנה בכישרון, היא יצירתית ומנהיגותית, כמוה גם יפעת נץ (האחות של, כולם כבר יודעים). אני הסגורה, השמרנית, שחיה לפי כללים וחוקים מאוד ברורים. אפשר לומר שאנחנו מיוחדות בכך שאנחנו משלימות זו את זו. אני מציגה פן מאוזן יותר, נוצר איזה שיווי משקל 'נכון', אם יש דבר כזה".
יכול להיות שהאמונה הגדולה באלוהים התעצמה אחרי אירוע שהיה ליעל לפני שנתיים. היא נתקלה בשטיח על מרפסת הפנטהאוז בקומה השביעית שבה היא גרה. האדנית בקומה השלישית וחבלי כביסה בלמו אותה ללא פגע. השכנים הופתעו מאוד מהאורחת הבלתי צפויה והחזירו אותה, הפעם דרך הדלת, הביתה.
יעל זוכרת את עצמה מגיל שלוש, צולפת על סירים. אני אומרת לה שבזמן האחרון נפל בחלקי הענג לראיין 3,000 מתופפים לפחות, אם לא שלושה, ואבן הפינה ההיסטורית של כולם היא המערכות המאולתרות של המחבתות והסירים, מהן שגורם להורים לשקול בריחה לנפאל, אם לא לשלוח לשם את הפיצי־ שניחן בעור תוף ובעור פיל מן הסוג הקשיח. "הייתי בת־בן", היא אומרת, ומגרדת בראשה כאילו תצליח לשלוף מן השיער איזה תא זכרון נשכח.
"לא הבנתי למה בנות משחקות בגומי ובובות בזמן שאפשר להשתולל עם הבנים בגולות ובגוגואים. אבא שלי (ד"ר גילי כהן ש"ג) למד פסנתר במקביל ללימודי הרפואה שלו, והתמונה שלו מנגן בפסנתר כשאני יושבת עליו ומנגנת על כל חפץ מוצק בבית חקוקה בזיכרון שלי. אחר כך ראו שהיתרוש לא יוצא לי מהראש, שאני רצינית. בין הורי וביני היה הסכם: אני אלמד קודם פסנתר כדי לרכוש בסיס תיאורטי, ואחרי כמה שנות נסיון יתנו לי להחזיק מקלות תיפוף אמיתיים ביד. למדתי פסנתר שלוש וחצי שנים. כל יום התיישבתי מול הפסנתר בבית, כיוונתי את השעון שיצלצל אחרי שתי דקות, במקום כל שעה, מין דרך לגרום לזמן לעבור יותר מהר.. רציתי לדמיין שהקלידים הן מצילות תופים, בניתי לי מערכות ממכסים של סירי לחץ. מהר מאוד נשברתי ואמרתי: הכל, רק לא פסנתר. ההורים נשברו גם כן, ושלחו אותי לבחיה אצל אהרל'ה קמינסקי, מתופף הג'אז הנערץ. מובן שהייתי ילדה יחידה, וזה היה גימיק יוצא מן הכלל. שתביני, אני רגילה לראיונות. כבר מגיל עשר אני מצולמת ומראיינת ל'פשוש' ל'עפיפונים', ל'זהו זה', 'סיבה למסיבה' או איך שקראו לזה אז. 'המתופפת הקטנה' קראו לי. שבע שנים למדתי אצל אהרל'ה, ומכל הכיתה, שהיתה כולה כיתת בנים כמובן, רק אני שרדתי".
בין הורי וביני היה הסכם: אני אלמד קודם פסנתר כדי לרכוש בסיס תיאורטי, ואחרי כמה שנות נסיון יתנו לי להחזיק מקלות תיפוף אמיתיים ביד. למדתי פסנתר שלוש וחצי שנים. כל יום התיישבתי מול הפסנתר בבית, כיוונתי את השעון שיצלצל אחרי שתי דקות, במקום כל שעה. מין דרך לגרום לזמן לעבור יותר מהר
זה פגע בלימודים? אני מתכוונת, היית מסוג התלמידים שמתופפים כל הזמן עם העפרון על השולחן ומנגנים סמבה עם הרגליים של הכיסא?
"לא. הייתי תלמידה מצוינת. למדתי בגימנסיה הריאלית, בתקופה המעטבת ביותר שלה, במגמה בביולוגיה. היו לי חלומות על וטרינריה, שנגוז אחרי כמה שיעורי ביולוגיה. היום אני מפצה את עצמי על החלום שהתנפץ, אני מגדלת בחצר הפנימית של הפנטהאוז תוכים מכל הסוגים. עבודת הגמר שלי בביולוגיה היתה על גידול צפורי נוי, אילוף והכלאות. עבדתי אצל וטרינר תקופה מסוימת".
יעל מפנה את תשומת ליבי לשלל הצפצפות הצהובות בעלות הכנפיים שניצבות בכלוב ענק במרפסת ומנקרות את האוויר. מדובר, בהערכה גסה, במיליון תוכים שנשמעים כמו פקק תנועה ישראלי אופייני. "לא השקעתי זמן רב בלימודים מפני שהייתי טובה גם כך, ורוב זמני הוקדש לתופים", היא ממשיכה.
"אם לא להיות וטרינרית אז להיות מתופפת סופר מקצועית, זו הברירה הטבעית שלי. הקמתי הרכבים שונים שהתחלפו בקצב מסחרר, ספגתי הרבה העשרה ונסיון בתקופה הזו. בצבא הייתי בלהקת פיקוד דרום, המתופפת הראשונה בצה"ל, מן הסתם. גדלתי על מוסיקה של להקת הנח"ל, חשבתי שחיים בלהקה צבאית ייראו כמו בסרט 'הלהקה', שתיעד את תור הזהב ההוא, שראיתי 3,000 פעם, ברור שהמציאות היתה שונה. לא בהכרח רעה יותר, אבל הלהקות הצבאיות של היום אינן דומות למיתוסים של פעם".
איזה 'פיל' יש לך על הסנר? ג'אז? רוק? מארשים צבאיים?
"בתחילה הכיוון שלי היה ג'אז. זה יסוד היסודות, בסיס לכל החוקים וגם לכל האלתורים. בעולם כל מתופף גאון הוא מתופף ג'אז. ביל קובהם, המתופף השחור האגדי הוא האליל שלי אחרי ששי קשת".
מתי החלטת להיות דווקא מתופפת רוק?
"להחלטה הזו הגעתי תוך כדי לימודים אצל אריק חיות, המתופף של 'כרמלה גרוס ואגנר'. הוא לימד אותי מהן אנרגיות רוק. חוץ מזה, ממנו נדבקתי בחידק המשיכה ללהקות משונות, אלטרנטיבה חולנית, נויז קודר, מוסיקה דכאונית".
עם כל הדיפלומות, לא מתגנבת בסתר לליבך תחושה שהגעת ושתגיעי לכל עמדה מכובדת מאחורי התופים בזכות הגימיק של בחורה מתופפת?
"יש טעם להתכחש להיותי בחורה? לא. במקומות שאליהם אני מגיעה זה נחשב מיוחד, אני מודה, אבל כמה אפשר להתלהב מגימיק? הרי כשמגיעים הרגעים המעשיים רוצים לשמוע אותך מתופפת, והיטב, בלי שום קשר למה שכתוב לך בתעודת הזהות בסעיף 'מין'. אני לא אוהבת שבאים לראיין אותי 'כתופעה משעשעת'. אני לא 'בחורה מתופפת' אני 'מתופפת טובה'. דווקא מפני שאני בחורה, אני מרגישה שנופלת עלי אחריות כפולה. הקהל הוא מאוד ביקורתי והוא רוצה לראות מה כבר הבנות האלה יכולות לעשות. נתוני הפתיחה שלי לא ממש טובים, להפך. אני צריכה להוכיח את עצמי הרבה יותר בכל מה שקשור לכוח, אנרגיה, טכניקה. להופעות של 'גוונים כהים' באו בהתחלה, כך אני חושבת, מתוך סקרנות, לבדוק איך פועלת יחידת קצב נשית, כי הרי ירונה ואני עושות את הריתם סקשן, התופים והבס הם היסודות של כל הרכב רוק. אנחנו עובדות קשה מאוד מכיוון שאנחנו יודעות מאיזו זוית מקשיבים לנו בהתחלה".
אני לא "בחורה מתופפת", אני "מתופפת טובה". דווקא מפני שאני בחורה, אני מרגישה שנופלת עלי אחריות כפולה. הקהל הוא מאוד ביקורתי והוא רוצה לראות מה כבר הבנות האלה יכולות לעשות. נתוני הפתיחה שלי לא ממש טובים, להפך. אני צריכה להוכיח את עצמי הרבה יותר בכל מה שקשור לכוח, אנרגיה, טכניקה
בנות בלהקה יכולות להיות חברות?
"זו שאלה רגישה. לפני הצבא היה לי הרכב של חמש בנות, מוכשרות מאוד. היה בינינו מתח נוראי. אחרי ההרכב הזה החלטתי שאני לא נכנסת יותר להרכבים כל נשיים. בנות זה עם קשה, האגו של כל אחת מנסה להסתיר את השנייה. אין פרגון כמו אצל בנים".
את שוביניסטית או מה?
"לא, מה פתאום!!! אני רק מתכוונת לכך שבגלל שבנות נתונות ליותר לחצים הנובעים מהצורך להוכיח את עצמן, הן יוצרות סביבן אווירה שאפשר לחתוך בסכין. חסר הקטע הכיפי, המשוחרר, זה מין סיר לחץ קטן. זה נובע מתוך הקושי שלנו, קושי שמובן לי בכל אופן, הבית שלי הפך להיות בתקופה מסוימת מרכזייה. כל היום התקשרו אלי בנות ששמעו עלי ושהיו מעוניינות להקים איתי הרכב על טוהרת הנשיות. סירבתי בגלל שנשבעתי לא לנגן יותר בהרכבים מהסוג הזה. באותו שלב בערך הגיעו אלי 'גוונים כהים', והחומר מצא חן בעיני".
למרות השבועה הצטרפת ללהקת נשים. מה קרה, הוטל עלייך כישוף?
"בערך. ענבל ויפעת הן בחורות מדליקות. טוב לנו ביחד. חוץ מזה, סוף סוף מצאתי נגניות מצוינות שלא נופלות מגברים".
רק לפני חודש ראיין מוטי אלון ב"ערים" את "המכשפות" עם מתופפת אחרת.
"כן, אני ממש מכשפה חדשה. המתופפת הקודמת לא ענתה על הציפיות. קיבלתי את ההצעה להצטרף אליהן אחרי ששמעתי את החומר והתלהבתי, יש לו ניחוח חזק מאוד של חוץ לארץ. אנחנו חברות טובות. מדברות הרבה. לפעמים אני מקשיבה להן ואומרת לעצמי אלוהים אנחנו בנות אותו גיל ובכל זאת הן חוו כל כך הרבה ובעוצמה כזו. מה אני יודעת בכלל? ענבל פרלמוטר, הזמרת וכותבת רוב החומר, נמצאת אצלי כמעט כל יום. אנחנו לא מוכרחות לחלק תפיסת עולם משותפת כדי להיות חברות".
בהקשר הזה, אני זוכרת קטע חזק מאוד של ירונה כספי במבט שני שעסק בלהקות רוק צעירות. היא הפגינה נוכחות מגנטית. גם הראיון שלה ב"העיר" הכיל חומרים נשיים מאוד, מודעים מאוד לעצמם, מהפנטים. אני משערת שגם חברותייך ל"מכשפות" הן נשים כאלה. לא בא לך לפעמים להתבלט בייחודיות כזו? ללבוש שמלה הדוקה ולומר דברים שמשלבים נשיות פרובוקטיבית עם כנות נוגעת ללב?
"לא בא לי להיות אישה ערפד גם בחיים. על הבמה ה'מכשפות' מפגינות רוע, מן השתלחות נשית כזו, שם אני מזדהה עם הדברים. בחיים אין לי שום סיבה לבכות. אין לי חומרים מורכבים של ביוגרפיה להוציא לעתונות, ואין לי שום תדמית למכור. שתביני עד כמה שאני שמרנית: לעולם אני לא אסכים להופיע עם חצאית. עד שהצלחתי לוותר על הג'ינס. ההורים שלי חששו מאוד בהתחלה שאגרור אחרי שתייה וסמים. אני הרי יצור עם עקרונות וגבולות. אם הולכים אחרי הופעה לפאב כולם שותים את הבירות שלהם ומעשנים את הסיגריות שלהם, ואני נצמדת באדיקות לבקבוק הקוקה קולה שלי".
איך את מסבירה את העובדה שנשים שעושות רוק בארץ מתקשות לשרוד? טל גורדון מלצרית בנרגילה, דנה ברגר משחקת בטלוויזיה החינוכית, ולתקליט החדש של אלונה דניאל נאלצנו לחכות זמן רב מדי.
"בארץ בכלל קשה לשרוד. השוק קשה. אני בעיקרון לא כל כך שומעת זמרות, לא מהארץ ולא מחו"ל. לא אוהבת את כריסי היינד, במיוחד, לא מתה על לאה שבת. אוהבת רק את שיניד אוקונור. אין לי מושג למה. אני מעדיפה לשמוע רוק גברי".
את חושבת שיש משהו בנגינה הנשית שמעניק לה ערך מוסף? יש בכלל הגדרה לנגינה נשית?
"לא יודעת. אני מתקשה לחשוב על הגדרה כזו. אין לי מושג אם יש הבדל בין התיפוף שלי לעבודה של המתופף של 'סטלה מאריס', לדוגמה. יכול להיות שאישה על תופים יכולה להיות מגוונת יותר בעיני מי שמתבונן בה. מי שמחפש את הקטע הנשי מהחבוכות. בכל מקרה, אין חוקים בזה, זה רוקנ'רול".
נדבר קצת על "גוונים כהים": במפה הצפופה של הלהקות בארץ "גוונים כהים" נשמעת הכי קיצונית מבחינה מסרים קודרים ואמירות כמו "אני ארצח אותך". אני זוכרת את איתי הקלידן עומד על הבמה וצורח את השורות האלה. אפילו קוטנר, שנכח במקום, נבהל. איפה את בתוך זה?
"איתי כבר לא עושה היום דברים כאלה. עם הזמן למדנו לעגל פינות, התבגרנו. אנחנו נמצאים בשלב הסופי של המשא ומתן להקלטת תקליט אצל 'נע נע דיסק'. איפה אני בתוך זה? אני מוצאת את עצמי נפעמת ממה שיש לאנשים האלה לומר, מעוצמת החוויות שלהם. בהזדמנות זו רציתי לדווח קבל עם ועדה שאני עדיין ב'גוונים כהים'. מאז ש'המכשפות' תפסו תאוצה משום מה מתקשרים אלי אנשים לשאול למה עזבתי את 'גוונים כהים'. הכל מתחבר למודעה של הופעה, שבה הופעתי כאייל כהן במקום כיעל כהן. מכאן קל מאוד לחבר ספקולציות ולעשות מהן עובדות. 'גוונים כהים' היא להקה שלעולם לא אוכל לעזוב. ביחד אכלנו קש, ביחד הפסדנו כסף, הרווחנו, זה הבית שלי".
כשהצטרפת ל"מכשפות" לא עשו לך פרצוף? לא חששו שייווצר מצב של ניגוד אינטרסים בין שני ההרכבים?
"היה קצת מתח בהתחלה תחושה כואבת של חוסר פירגון. זה כאב מפני שלרגע לא עלה על דעתי לעזוב. אני הרי קפיץ, ישנה כל לילה בקושי שעתיים, עובדת ומנגנת כל הזמן. היו תקופות שהיו לי שלושה הרכבים ויותר ותמרנתי בין כולם. אני גם המתופפת של אילנה אביטל, ואני מצליחה לשלב בין כל הדברים האלה. ייתכן שאצטרף בקרוב להרכב נשי של 'ריתם אנד בלוז'. זה לא צריך לבוא על חשבון שום דבר אחר. יש לי גם חלום לצאת לקדמת הבמה פעם, עם התופים. אבל זה חלום שעתיד להתגשם וככזה הוא סודי ביותר. אגב, בקשר ל'מכשפות', אנחנו עדיין רוצות להתבשל ולבנות את עצמנו, אלונה דניאל מאוד רוצה לעזור לנו, אבל אנחנו רוצות לשמור על פרופורציות, לא לתת לעצמנו להיסחף, למרות שיש היסטריה שבהחלט אפשר לתת לה לגרור אותנו. אנחנו מעדיפות לחכות קצת, לטפטף חומר בצורה מחושבת ובלי פניקה".
יש לי גם חלום לצאת פעם לקדמת הבמה, עם התופים. אבל זה חלום שעתיד להתגשם, וככזה הוא סודי ביותר. אגב, בקשר ל"מכשפות", אנחנו עדיין רוצות להתבשל ולבנות את עצמנו. אנחנו רוצות לשמור על פרופורציות, לא לתת לעצמנו להיסחף
בואי נדבר על ששי קשת. החדר שלך נראה כמו מקדש. ששי עם יונה, ששי על עמודי שער ישנים של להיטון, ששי בסלון עם יונה, ששי בבגדי מיוזיקל עם ריקי גל, ששי עם יותר שיער, ששי עם פיאות בסגנון אלביסי ב"נורית", ששי עם פחות שיער, ששי מחבק את יעל. זה נראה לא כל כך שייך, אם לא לומר מוזר.
"ששי הוא אהבה ישנה. הוא משך אותי מגיל צעיר. זה התחיל מהמראה, עיניים כחולות מקסימות ושיער שחור נפלא. זה הטעם שלי בגברים. הוא אחד השחקנים והזמרים המוכשרים ביותר שיש לנו. אין לו מתחרים כפרפומר, הוא רקדן בחסד. יש לו קול מלא עוצמה. הוא נותן את כולו על הבמה. פעם הוא היה אליל נוער, היום הוא לא זוכה להרבה פירגון, אבל זה לא מפריע לו, כי הוא כבר אמר את שלו. יודעים עד לאן הכשרון שלו יכול להגיע. הוא גם איש בית מלא רוך. במידה מסוימת הוא דומה לי, הוא נותן את כל כולו על הבמה, אבל חוזר הביתה אל יונה והם חיים בשלווה של זוג יונים. הייתי בת שנה כשהוא היה אליל נוער היסטרי. וכבר כשהייתי קטנה הוא לכד אותי".
הוא יודע שיש לו מקדש מעט בפאתי ראשון לציון?
"בוודאי, אנחנו מדברים הרבה, חברים. הוא תמיד אומר לי: 'טוב שהתקליטים הנדירים והישנים שלי נשמרים אצלך, כי אפילו לי אין את כל העותקים'. יש לי ארכיון ענק שלו. אגב, אי אפשר לאהוב את ששי בלי לאהוב את יונה. הם נפלאים, מפרגנים לי עם כל הלב. זה התחיל כהערצה וכיום זה התפתח לידידות חמה".
חשבת פעם להציע לששי לשיר דואט נויז עם "המכשפות"?
"לא, לא. הוא טוב במה שהוא עושה. חוץ מזה, הוא לא רוצה להיראות פאתטי כמו צביקה פיק שטרם הבין שתמו ימי האלילות שלו".
תוך כדי פילוס דרכי בין עשרות ששי קשת מחייכים חיוך דנטלי שירדוף אחרי מן הסתם בחלומי (ברגע זה שולחת יעל צבא של עורבים לשסות בי) חשבתי לבקש לחזות בתוכי המדבר. ליעל יש שני תוכים בחייה. האחד שוכן דרך קבע על כתפה ושותק, והאחר מדבר. אם כי בנושא הזה התגלו בשנים האחרונות קשיים לא מעטים. גם הפעם הוא מסרב להתראיין לכתבה. הוא חפן את מקורו בין נצותיו בשתיקה סרבנית ורועמת. "הוא שונא אותי" אומרת יעל. "הוא לא יאמר מלה. היחסים בינינו מתוחים. שורשי השנאה נעוצים כנראה בתקופת הבגרויות. אני ניסיתי ללמוד והוא הפריע לי בצרחות שלו, בכוונה. קיללנו זה את זה. היו לנו שיחות מאוד קשות אז, ונשארו משקעים. חבל שאת לא יכולה לשמוע איך הוא אומר 'ששי שלי כפרה'".
חזרה לכתבות